אאא

ילד ממש קטן, כאשר הוא מובך ורוצה 'להיעלם' לפעמים עוצם חזק את העיניים שלו או מסתיר אותם בכפות ידיו.

אותנו זה מצחיק מאוד...

אנחנו מבינים שזה שהוא לא רואה אותנו נתפס בראשו כאילו שגם אנחנו לא רואים אותו. הוא לא מבין שבכך שהוא עוצם עיניים הוא בורח מהתמודדות לראות אותנו, אך אנחנו, עדיין פה... רואים אותו וצוחקים.

'לעצום עיניים' נתפס בעינינו לפעמים כ'בריחה' ילדותית מהתמודדות, אך זה בהחלט יכול להיות גם אסטרטגיה אמיתית לשחרור והרפיה, לפיתוח האמונה ולמניעת נזקים כוללת.

מובא בחז"ל שהקב"ה קיצר את שנות חייו של אברהם אבינו בחמש שנים, כדי שלא יראה את עשיו נכדו יוצא לתרבות רעה.

נשאלת השאלה, מדוע הקב"ה לא עשה זאת הפוך?

למה צריך 'להרוג' את אברהם אבינו חמש שנים קודם ולא מוטב לחכות עם הקלקול המתפרץ של עשיו במשך חמש שנים נוספות?

עדיף היה בעינינו הרבה יותר לתכנן 'תוכנית אלוקית' כזו שתשאיר את עשיו 'בחור ישיבה' שלא יתקלקל בגיל 13 אלא רק בגיל 18, כדי שאברהם אבינו יוכל להשלים שנותיו בנחת?

כמדומה שרואים מכאן יסוד גדול.

הקב"ה לא מתערב בחוקי הטבע בבריאה.

בעשיו הוטבע בלידתו הגרעין שיגרום לו להתפרצות וקלקול בגיל מסוים, כמובן שהיתה לו בחירה ויכולת לעשות את עבודת ה' שלו במסגרת ייעודו, אך גם הקב"ה לא עצר את התהליך הטבעי של ה'נשירה' של עשיו בגיל 13 אם וכאשר זה קרה והתפרץ שם.

לא שייך לשלוט בזה ולמנוע 'בכח' את השינוי של השני.

כל מה שאולי ניתן זה לטפל בעצמנו, כהורים שרואים.

לעצום עיניים, לבטל ו'להרוג' את עצמך כדי שלא תראה את השינוי והקלקול, לאפשר ולתת לבורא העולם ומסובב הסיבות לנהל את העולם כפי שהוא מוצא לנכון.

אם ניתן את הדגש על עצמנו ב'לקרב', בלא לעשות טעויות נוספות ומרחיקות, בהתמקדות חיובית במה שנמצא ב'מעגל השליטה' שלנו שבו אנו מסוגלים לפעול ורק בו, ונשלים עם כל מה שלא ביכולתנו לשנות, התוצאה תתנהל כמתוכנן בדיוק והאחריות לא תהיה רק עלינו.

קנאות אמיתית- מהי?

הסיפור הדרמטי של הפרשה עוסק במעשה קנאות הרואי של פנחס ש'עשה מעשה'. בזכותו גם נעצרה המגיפה והושבה הנהגת חמתו של הקב"ה ועל כך הוא זכה וקיבל אות כהונת עולם, ברית שלום.

אך מכלל הן אנו שומעים גם לאו.

פנחס הוא 'מקרה קצה' שהתורה מציינת לנו כדי ללמוד ממנו.

נכון, גם ללמוד מזה שיש צורך שתהיה בנו "שמץ של טירוף". בדיל של קנאות אמיתית ומזוקקת לכבוד ה'. זה לא מתבטא בלרצוח אנשים במצעד הגאווה, לא בלשרוף דגלים וכדומה אם אתה לא 'פנחס'... אולי אצלנו זה מתבטא קודם כל בלחפש וליצור חיבור וקשר כזה עם הקב"ה שבאמת יכאב לך כשפוגעים בו.  

אבל בעיניי המקרה של פנחס צריך ללמד אותנו לא רק מתי ואיך אנו זקוקים למידה של טירוף ושיגעון כדי לקנא לה', אלא גם ובעיקר על כך שבכל שאר המקרים- עלינו ללמוד לעצום עיניים.

גם אם אנו חושבים שראוי למחות, לבקר, לשפוט, לקנא, לשנוא.

איך מחנכים ל'ערכים'?

חינוך לערכים הוא לימוד בלתי פורמאלי. אין הרבה משמעות כאשר לומדים ערך כלמידה בספר. המשמעות של ערך גבוהה הרבה יותר כאשר הוא נרכש בעצמך, כחוויה אישית שיצרה תובנה אישית שמקדמת שינוי פנימי.

כל פעולה או תרחיש יכולים לשמש מקור ללמידה בלתי פורמאלית של אין ספור ערכים.

שיחה סתמית משפחתית בבית או משחק קבוצתי פשוט יכולים לשמש מקור מעולה להתבוננות ועיבוד שלאחר מכן, על אלו ערכים היו בשיחה או במשחק.

הילדים לומדים 'ערכים' מהחיים שלנו בבית, ממה שחשוב לנו ומנחה אותנו. את חלקם הם מאמצים וחלקם הם עשויים לשלול בהמשך חייהם, לפעמים גם כריאקצייה.

איך לומדים ערך של 'קנאות'?

קנאות לדבר ה' יכולה להיות מאוד מעוותת לצערנו כיום.

קנאות יכולה להיות היום חסימת כבישים והתפרעות אלימה למען האמת שבה אתה מאמין וקנאי לה.

יכולה להיות גם רצח של יהודיה במצעד שאינו הולם את ערכינו ולהצטייר כקנאות לשמה.

זו יכולה להיות גם הקפדה חמורה על תקנון בית הספר, כאשר האימהות לקראת ריאיון הכניסה עוברות בדיקה קפדנית ומדוקדקת ומודרכות לשמור על דבר ה'. אך הדגש בדבר ה' המדובר ניתן לאו דווקא על איכות וערכיות אמיתית אלא על 'סמלים' למיניהם שמשום מה, בטרנספורמציה מוזרה הפכו לערכים בעצמם.

מתחנך דור שלומד, שלא ברצונו, שאין בהכרח משמעות לחינוך לפנימיות כמו לסממנים חיצוניים. וכאשר אלה לא בדיוק מסתדרים עם הסמינר או החיידר- אז 'נקמבן' ונרשום את המספר של הפלאפון הכשר...

בוודאי שחשוב ונצרך מאוד לשמור על ה'איכות' של מקום הלימודים, בוודאי שמי שלא מתאים לרמה הרוחנית ואין רוח חכמים נוחה הימנו- אין מקומו שם, ובד"כ גם מעצמו לא ירצה להיות במקום ששונה כל כך מהאופן שבה הוא מחנך את ילדיו.

קנאות שכזו מולידה בתהליך ההקצנה שלה בסופה גם מקרי קיצון של רציחת יהודייה במצעד, כי משהו עולה לראש וטוען ב'קנאות' ש'גם אני יכול להיות קנאי כמו פנחס', כי אני חושב שאני היחיד שחכם ויודע לכוון לדעתו של הקב"ה, כי רק ה'יהדות שלי' היא זו הנכונה...

אז לא. מסתבר שפנחס היה מקרה יחיד בתורה, שלא מעיד על הכלל שלנו. פנחס הוא המקרה החריג.

לצערי, אני שפוגש לא מעט נערים רבים שנשרו מהדרך, נתקל לא פעם בתופעות 'מהצד השני'.

את הסיבות שהובילו אותם לנשירה האישית שלהם ואת המטען שהם סוחבים איתם אני שומע לרוב.

לא מעט כאלו שהגיעו דווקא ממשפחות 'מיינסטרים' רציניות וכבודות- האבא יכול להיות גם ראש ישיבה והאמא מחנכת דגולה, הפלאפון 'כשר' כמובן- הס מלהזכיר בכלל, 'ללא אינטרנט' בבית, עם חצאית 'באורך הנכון' ופאת קש מדובללת בדיוק לפי המתכון הישן של סבתא רבא, והם תמהים והמומים, 'איפה הם טעו?' (הלוואי. בדרך כלל הם מאשימים את כל העולם...) מתקשים להבין שהרדידות וההסמלה של היהדות לכדי 'מוצגים' לא מקדמת את החינוך של הילדים שלהם אלא אדרבא מרחיקה אותם ויוצרת חומות ביניהם.

כשאין שיח על פנימיות ועל חיבור אמיתי והכל עומד על מדדים חיצוניים, קל להשליך את 'היהדות הזו' הלאה, אם היא מתבטאת רק בכך.

למרות ה'פלאפון הכשר' שנזרע סופן של לא מעט משפחות לקצור תוצאות שונות, כאשר לבסוף ההם צריכים 'לעצום עיניים' ממה שהכי קשה להם- מה'סמארטפון' של הילד, מהתספורת, מהלבוש החריג וכדו'

אם רק היו לומדים לעצום עיניים כשצריך קודם לכן, במקום הנכון...

חשוב מידי פעם לזכור שאין שום 'טאבו' ליהדות שלנו. אנחנו לא חייבים להיות תמיד אלה שצודקים בדרך ובגישה שלנו, וגם אם יש לנו הסמכות והכח לקבל החלטות משפיעות על החיים של אנשים אחרים, עם הסמכות מגיעה אחריות כבדת משקל וארוכת טווח, לפחות כמו אורך החצאית.

גם בפרשה הבאה, כאשר סומכת התורה את כוחו של אדם, גואל הדם, 'לקחת את החוק בידיים' ולבצע את גזר הדין שנפסק בבי"ד על הרוצח, ויש לו היכולת ליטול את חייו עד הגיעו לחסות עיר המקלט.

התורה מאפשרת נקמה, וצריך ללמוד ולהבין את המקרה, אך אנו צריכים ללמוד מכך קודם כל שבכל מקום אחר, ההיפך הוא הנכון.

לקחת את הדת לידיים, להחליט 'לסגור חשבונות' ולעשות חיסולים ממוקדים שמקורם הפנימי נובע מ'קנאה' או מ'נקמה'- אינם הלך החיים התקין והשגרתי עבורנו.

עיניים עצומות ומסכה לפה

בכל מקום שאין בנזיפה וביקורת משום תועלת, או כשאנו עצמנו לא האנשים המתאימים שתישמע מהם הביקורת או כשבמבחן התוצאה זה עשוי להרוס יותר מלהועיל- מוטב לשתוק.

לשפוט את הילד, את החבר, את בן הזוג, להעיר ולבקר שוב ושוב לא יועיל ויקדם, לרוב רק יזיק.

מוטל עלינו להגיע תחילה לאיזון פנימי ועצמי- גם אם עלינו ללמוד את המיומנות של עצימת העיניים.

מסופר כי פעם בא חסיד לאדמו"ר מקוצק ואמר לו: "אני כל הזמן אומר לבן שלי שילמד תורה, וזה לא עוזר לי, הוא ממשיך להתבטל..."

השיב לו הרבי: "הילד שלך נוהג בדיוק כמוך... אתה נוזף בבנך- וגם הוא, בבוא היום, ינזוף בבנו. אם אתה רוצה שהוא גם ישב וילמד תורה, אתה צריך פחות לנזוף בו ויותר ללמוד בעצמך. כי בנך לא רוצה לציית לך ולנזיפותיך, אלא להיות כמוך".

הורים חולמים שילדיהם יהיו טובים מהם. לצערנו, זה בדרך כלל לא עובד. מי שרוצה ילדים טובים יותר, צריך להיות טוב יותר בעצמו. לשפר את הילד לא דרך הפה אלא דרך שפת הגוף. דוגמא אישית. וגם אז- כולי האי ואולי בס"ד...

אם הילד שלך עומד לידך בבית הכנסת ומרחף, וכבר הערת לו אינספור פעמים והחזרת אותו לסידור התפילה- תרפה.

עשית את שלך, יצאת ידי חובה, כעת תעצום עיניים ותתרכז בתפילה שלך.

תתגבר על הרפלקס להעיר ולתקן. מוטב שהחוויה של 'להגיע לבית הכנסת עם אבא' תישמר לו, בהמשך הוא אולי יהיה בשל ליותר מזה בע"ה, אם תהיה בו מוטיבציה לנסות. כרגע תפקידך לעצום עיניים, לא לראות, להתעלם.

אם הילדים רבים בשולחן שבת וכבר קצת ומאסת בלהעיר להם ללא תועלת- תרפה ותעצום עיניים.

אם ראית משהו שלילי בחבר ואתה ממש יכול לתת לו הרצאה מלומדת מנסיונך ש'תעזור לו', אבל יודע שהוא לא יקבל ממך- תעצום עיניים.

עצימת עיניים מתחברת אצלנו גם לשינת הלילה כשחשוך ורק הלבנה ומשרתיה הכוכבים מאירים בעולם. עצימת העיניים הזו לא דורשת מאתנו מאמץ אלא טבעית לנו ואפילו מרגיעה. גם עצימת העיניים הנדרשת לנו היא לא 'הבלגה' כזו שתביא 'פיצוץ' לאחריה, אלא כזו של רוגע פנימי ואמיתי. של שחרור והרפיה.

עם ישראל נמשלו ללבנה.

לירח יש צד אפל וצד מואר, והקבלתם היא לצדדים האפלים והמוארים בתודעת האדם. משחקי אור וצל שמשמשים בערבוביה באדם, לפעמים  אפילו רחוקים ונסתרים גם מעינינו.

הבעש"ט מביא בהקשר הזה ללמוד ממעלת השמש שתמיד רואה את הצד ה'מואר' של הלבנה, מקרינה על החלק הטוב והמקרין של הירח ולא מתמקדת בחלקים האפלים, החל מתחנת המוצא שבו יש מעט מאוד על מה להאיר ועד לשלב שבו היא מצליחה כבר להאיר על השלם כולו, והירח מלא באור.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

החכמה היא להתמקד בטוב ולעצום עיניים במושכל מהצדדים האפלים הקיימים בכל גלקסיה שהיא, גם בנו.

כוחה של המילה, כשכבר כן תגיע ממך,  תהיה משמעותית הרבה יותר כשהיא לא מגיעה בתדירות גבוהה מידי, כשהיא מגיעה אחרי הרבה 'עצימות עיניים'.

מוטל עלינו לפתח רגישות ו'לפקוח עיניים', בעיקר כדי לדעת- מתי לסגור אותם...

אולי כך תיעצר ה'מגיפה'.

 

 

הרב אבי אברהם, מטפל רגשי ומנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה, ממנהלי איגוד ענ"ף לנוער מתמודד

ליצירת קשר: Merkazkuma@gmail.com