אאא

באחת מההתמחויות שהשתלמתי בעבר נדרשנו באחד מהמפגשים לעשות 'חקר תחום'.

לצורך כך חולקנו לזוגות או לשלשות, הונחינו לבחור תחום עבודה שהכי פחות מוכר לנו מתוך מגוון תחומים ולעבוד בפרוטוקול תחקור מסוים לצורך הפקת מידע מיטבי על אותו תחום בתוך שעה שכוללת גם יציאה לשטח.

לאחר התלבטות קלה בין תחום עיבוד שבבים- CNC לבין תחום מכונאות הרכב, בחרתי באחרון לאור האתגר האישי הגדול יותר עבורי כאחד שאין לו בזה יד ורגל.

בן זוגי לאתגר היה מוטי, איש מוכשר וכובש בחיוכו, עו"ס קליני ומטפל משפחתי במקצועו. את השעה שקיבלנו 'להסתובב' לצורך התחקיר פתחנו במסעדת פועלים באיזור. הסיבה הלא רשמית- הייתי מורעב ובניתי על 'עסקית'.

אך התירוץ ה'רשמי' (שלדעתי זיכה אותנו לפחות ב2 נק' על מקוריות) היה לחפש בשטח את ה'פועלים', דווקא ב'איזור הנוחות' שלהם ולדלות מהם שם אינפורמציה מועילה.

אז מסתבר שהאינפורמציה הראשונה שדלינו היתה שלא באמת יש פועלים במסעדת פועלים בשעות לפני הצהרים. הם, בשונה מאיתנו, ממש עובדים כנראה. וגם- שהגולאש שם לא משהו.

כתוכנית ב' מקור האינפורמציה שלי היה 'אברימי'. להלן: 'חבר-מבית-כנסת-שממש-מבין-במכוניות'. לכל אחד מכם אני מניח יש איזה 'אברימי' כזה בחיוג המקוצר, ואם אין-אז שיהיה...

אברימי הוא 'מאכער במכוניות', כזה שגם מתעסק, ממליץ ומוכר. הוא גם נעלב אם אתה מציע בחשש שתיקח את הרכב לבדיקה במוסך מורשה לפני הקנייה ולוקח ממש אישי, מנסיון.

אברימי מאוד שמח לענות לי לשיחה, שמח עוד יותר לפרט לפרטי פרטים על מסלולי למידה לתעודה, מחירים ועלויות, קווי מתאר לדמותו של המוסכניק המצוי, נקודות חוזק וחולשה ועוד שאלות נוספות כפי שהדפים הגדושים שבידי הכתיבו לי.

בשלב כלשהו המידע הספיק והיה גם רב מידי אפילו בשבילי, אבל קשה היה לעצור את אברימי בשטפו. ההנאה שלו לספר ולשתף במידע הפתיעה אותי הרבה יותר משחשבתי, עד שלרגע הרגשתי נקיפות מצפון שלא התעניינתי יותר בעבודתו לפני כן, הבטחתי לעצמי להגיע לבית הכנסת בשבת הבאה עם הדפים ולהמשיך לשאול, הפעם לשם שמים... בהזדמנות זו גיליתי אגב שהוא לא סתם נעלב כשהצעתי לקחת לבדיקה מסתבר שיש לו תעודה בדיאגנוסטיקה או משהו כזה...

לאהוב ללמוד וללמוד לאהוב

לקינוח 'חקר תחום' שלנו, יצאנו באמת לשטח, היישר למוסך "דוד כהן ובניו".

שם לקח את הפיקוד מוטי, בן זוגי לאתגר, שניגש ישר לפועל הראשון במוסך וחקר אותו בנימה פילוסופית למדי משהו כמו: "האם מה שנותן לו מוטיבציה לחיים זה הסיפוק שלו מהעבודה או שהכסף הוא המניע האינטגרטיבי לקיומו".

הלה רק לטש בו עיניים ושתק. ולאחר מכן המשיך לבהות בשתיקה בסלולארי שבידו.

"אני מפריע לך כרגע? לבוא אחר כך?" שאל מוטי ברגישות אופיינית

"לא, אתה לא מפריע, פשוט לא הבנתי כלום ממה שאמרת." הודה הלה והפנה אותנו באצבע לפועל אחר במוסך, 'שמה מאחורה'...

אחרי הקדמה זהירה לעובד השני, יקיר שמו, גם הוא מיהר להסיט את האצבע לכיוון המנהל שבחדר הפנימי. דוד כהן ו/או אחד מבניו, מסתבר שגם הוא לא הבין מה רצינו ממנו בעצם בשורה התחתונה.

זה היה הסימן עבורנו לשנות את הלקסיקון ולנסות שוב: "מבסוט מעבודה?..." שאלתי (שתי מילים בלבד, אחת בערבית, קליט בסה"כ). זה עבד. ישש!

"כן, מבסוט, מאודדדד" הוא שחרר בחזרה נהמה

"למה מבסוט?" נצמדתי למה שעבד קודם (שתי מילים, אחת בערבית עדיין)

ואז יקיר התחיל להסביר שהוא מאוד אוהב את העבודה, שזה החיים שלו בעצם והוא מבלה פה יותר מאשר בבית, שכולם פה משפחה בשבילו, שהוא התחיל פה כנער בלי נסיון, שיש לו סיפוק והנאה מלפתור דברים מיידית, מלנצל את הכישורים והידיים שלו למשהו טוב, וכמובן מהכסף. כסף לא רע בכלל.

"צריך ללמוד הרבה?"

"אוהו. אני ככה כבר ארבע שנים לומד במכללה בת"א לתעודה, לא קל... כל היום טבלאות וציורים ודברים קשים, אף פעם לא למדתי קודם ככה".

"ואוו" אני מופתע באמת. הוא לומד קשה, משקיע, "ואיך אתה מצליח?" אני שואל את 'שאלת מיליון הדולר' והוא עונה לי באינסטינקט: "מה אני חמור?... צריך ראש ללמוד. אני אוהב את זה אז אני יכול ללמוד".

ביררנו עוד מספר שאלות נוספות עם יקיר המקסים, אבל את התשובה לשאלה הזו לקחתי עימי כ'שיחת מוסר'.

לא פעם תלמיד מספר לי כמה קשה לו ללמוד, עד כמה הוא לא מתחבר לכלום. לא פעם אנחנו חווים את זה בעצמנו. אך יקיר מ'מוסך דוד ובניו' מחייב את כולם: "מה אני חמור? מה שאוהבים- יכולים ללמוד".

אבל איך לומדים לאהוב?...

סקר השמחה

ולמה אני מספר לכם כיצד עושים "חקר תחום"?

כי החלטתי לעשות "חקר תחום" כזה משלי על "שמחה".

כולנו יודעים שחג סוכות הוא מוקד של שמחה, שלו סגוליות רבה כידוע גם לייצר ולשמר שמחה לאורך כל השנה. אבל מה אנחנו באמת יודעים על שמחה?, על מאפייניה ודרכי ההשגה והשימור שלה? ומי יודע ומחזיק באמתחתו את האוצר הזה?

לצורך כך החלטתי לעשות 'סקר מייצג' בין מספר חברים שלי.

גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, רב ונער נושר, אשת תקשורת מוכשרת ועיתונאי מפורסם, הורה לילד עם מוגבלות, מחזיר בתשובה, מרצה מפורסם ומספר מחנכים ואנשי טיפול.

בפני כולם הצבתי מספר שאלות בסיסיות והם:

א.      אלו תכונות מאפיינות לדעתך את האדם השמח?

ב.      מי האדם הכי שמח שפגשת בחייך ולמה לדעתך הוא שמח?

ג.       מתי בפעם האחרונה שמחת ומדוע?

ד.      מה צריך לעשות כדי להיות/להישאר שמח?

אם אוסף האנשים שבחרתי לשאול היה מגוון, התשובות שקיבלתי היו פחות מגוונות.

רובם הפנו אותי לתכונות כמו אופטימיות, שלווה, פרופורציות וחיוביות, אמונה והשלמה. הצעירים יותר מהנשאלים, בני גיל 8, גם הוסיפו בשפתם "כשלא כועסים ואין ברוגז, וגם כשנותנים למישהו אחר".

האדם הכי שמח בסביבה תמיד היה איזה 'דמות מופת' כמו הגרנ"צ פינקל זצ"ל למשל ופחות מישהו מהסביבה הקרובה ממש (למעט חבר שרואה בילד שלו מודל וכן הילד שלי שאמר שסבא שלו הוא האדם הכי שמח שראה בסביבה וזה לדעתו כי הוא פשוט אוהב אותם, הנכדים שלו).

כגורם לשמחה 'שמחתי' לגלות דווקא דברים 'פשוטים' ומשמחים שהמשיבים חשפו לי: "היום, כשאגדתי את הלולב", "מתוך הערכה על דברים טובים שבשגרה שנתן לי הבורא", "בקבלת שבת האחרונה שניגשתי כחזן והתפללנו נוסח קרליבך והיו עשרות בחורים ותפילה עד לב השמים". וכן הלאה... אנשים שחיים ושמחים את ההווה, את הרגעים היפים והארעיים שחולפים בפנינו תדיר, ולא מפספסים.

שיעור משמח לחיים

אז מסתבר שהשמחה היא אחת ממשאלות הלב המשותפות לכל האנושות כולה.

כל האנשים רוצים להיות שמחים ומאושרים, רודפים אחרי השמחה ומחפשים את הדרך למציאתה.

"מצווה גדולה להיות בשמחה"... אך האמת שגם לולא המצווה כבר היינו רוצים להיות בשמחה. המצווה מוכיחה כנראה שזה אפשרי להשיג את השמחה, אחרת לא היו מצווים עלינו אותה.

היכן נצטווינו במצוות השמחה?

הרש"ר הירש מפנה אותנו לפסוק "ושמחת בחגך והיית אך שמח".

בתחילת הפסוק מבקש מאיתנו הקב"ה להיות שמחים כאשר יש לכך סיבה- בזכות החג וקרבת ה' שמזדמנת לנו על ידו, בזכות האסיף- העושר והפרנסה שבאו לביתנו. אך השמחה הזו מוגבלת ותחומה בזמן ואילו הסיפא מבקש "והיית אך שמח"- להיות שמחים במהותנו, עם או בלי סיבה. בבריאות ובחולי, בעושר ובעוני, ברווקות, בזוגיות, בהורות, בעקרות ובכל מצב שהוא. אתגר מורכב למדי...

כיצד ניתן לעשות זאת? הרב ליאור אנגלמן מפנה אותנו לאמץ כמה עקרונות נרכשים מחג הסוכות:

א.      רק המשמח- שמח.

כבר אמר אדם חכם כי האושר הוא פרס ניחומים לאלו שהפסיקו לרדוף אחריו. ואילו חז"ל הקדימוהו כשאמרו "מצווה לשמח את בניו ובני ביתו ברגל, שנאמר והיית אך שמח".

למרות שהיינו מצפים אולי שאם מצווה עלי להיות שמח אז שבני משפחתי ישמחו אותי, בכל זאת האמירה היא שעל מנת להיות שמח עלי בעצמי להיות עסוק בלשמח אותם. רק כך זה עובד. המשמח יהפך לשמח.

העיסוק הנרקיסיסטי בסוגיית השמחה והאושר שלי יגמר תמיד באכזבה, אבל הפניית המבט אל אושרם של הזולת, של אשתי ובני ביתי פותחת באורח פלא מאגרי שמחה בתוכי. לאחר מכן מצווה האדם לשמוח במעגלי שמחה נוספים ומרוחקים אף יותר:"ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדת ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" ואמרו חז"ל "ארבעה דרי בית יש לך וארבעה יש לי, אם אתה משמח את שלי עם שלך מוטב. אם לאו תיבטל השמחה". זה לא איום אלא חוק. רק היציאה מהמעגל הצר והאנוכי אל מעגל האחר, אל הזולתנות האלטרואיסטית שפותחת גם את השפע הגנוז של השמחה האישית.

ב.      לשמוח בדברים הפשוטים.

"ובמה משמחם?"

חז"ל נדרשים לשאלה הקשה והפרקטית שניצבת לפתחו של כל בעל מצוי ששואל את עצמו לפני חג ו/או יום הולדת לאשתו- 'אז מה לקנות לה...'?

חז"ל גם מביאים 'הצעת הגשה' משלהם כאשר הם מציעים לתת לנשים בגדים צבעוניים חדשים ולגברים בשר ויין. מה שנשמע בשמיעה ראשונה כהצעה די שטחית ומזלזלת ל'אנשים רציניים ומכובדים' שכמונו.

היינו מצפים אולי מחז"ל לאיזו המלצת קריאה על ספר תורני-עיוני מוצלח שיצא לחג או לפחות איזה תשמיש קדושה חדש לבית, פמוטות, גביע כסף או משהו בסגנון המסורתי...

אבל חז"ל גילו לנו: א. לאשתך תקנה מה שמדבר אליה, לא מה שמדבר אליך... תדע שלנשים מדבר בגדים למשל ולא בהכרח ארוחה בשרית דשנה לצד כוס יין כמו שמדבר אליך... בכדי לשמח אותה באמת נדרש עליך לצאת מעולמך ולהיכנס לעולמה. ללמוד ולהבין מה משמח את השני בשונה ממך עצמך.

ג.       מותר ורצוי לשמוח בדברים הפשוטים, בבגד טוב ובאוכל טעים.

גם אם זה לא נשמע פסגת הרוחניות, מי שלא ידע לשמוח בזה, בבסיס, בהנאות הקטנות של החיים, לא באמת ידע להתמודד גם עם ספר הלימוד שיקנה בפעם הבאה ויהיה מנותק עבורו מהחיים עצמם.

ד.      שמחת חוסר הידיעה:

קשה לנו לשמוח כי אנו חיים תמיד במציאות קיומית של 'חוסר ודאות'.

אנו דואגים וחרדים תדיר, לא יודעים מה ילד יום, מה יקרה ולמי, מה עלול להסתבך לנו בחיים ואיך ניתן 'לבטח' את עתידנו בכל דרך אפשרית.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

תעשייה אימתנית של אלפי סוכני ביטוח בכל העולם מתפרנסים מטקטיקה של שכנוע שמבוססת על 'הפחדה' שלנו מהעתיד הקרוב והרחוק ומוכרים לנו אשליה כי ניתן לבטח אותו בתמורה סמלית שתשקיט לנו את המצפון.

דווקא בחג סוכות השמחה מופיעה אצלנו כאשר אנו נטולים מגננות לחלוטין, מפקידים את חיינו בידיו של הקב"ה בתוך מבנה רעוע של סוכת קרשים, ממחישים לעצמנו את הרעיון כי מישהו גדול ממני מנהל את העולם בחכמה ואני בידיים שלו. לא צריך להיות קהלת כדי להבין את האושר והשמחה הטמונים בחוויה שכזו.

ה.      שמחת המחילה:

סוכות, חג השמחה, חל לא בכדי לאחר יום הכיפורים.

אי אפשר לחיות חיים מתוקנים מתוך אשמה מתמדת. השמחה קשורה ותלויה במחילה. בידיעת התובנה שהכל ניתן לתיקון. ולא פחות מכך הידיעה החשובה שגם אנו מסוגלים למחול ולסלוח למה שעשו לנו בשוגג ובמזיד, לא בשביל מי שחטא כלפינו, אלא בשבילנו- כי ביום שנשיל מעצמנו את משא האשמה ומשא ההאשמה- נוכל להיות הרבה יותר שמחים ומאושרים בחיינו.

חג שמח!

 

הרב אבי אברהם, מטפל רגשי ומנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה

ליצירת קשר והצטרפות לתפוצת המאמרים היומית בוואטספ: Merkazkuma@gmail.com