הלילה לא נרדמתי בגלל תלתלים, לא סתם תלתלים אלא תלתלי זהב, ואם תשאל מה את מטריחה אותי עם סיפורים מוזרים, אז לא נרדמתי כי בכיתי.

כן, בכי כזה מהנשמה, של פורקן, של זכות, של אהבה.

ובמה עסקינן?

כבר תקופה ארוכה המתבגר ההורס שלי מגדל שיער להנאתו, סוג של מרד, תחביב או סתם אהבה למסתלסלים האלה ב'פוני', בחוץ אני כבר רגילה למבטים וציקצוקי לשון והערות מחכימות וציניות על התופעה הזו, מתנדבים בעם מציעים לקנות לו גומיות, סרטים ושלל אקססורייז להשלמת הלוק.

לפני שבוע מחזירה אותו מהישיבה, בדרך הוא מסנן לי בקול שקול: "מאמי, אהבה שלי, זהו 'סופרייז', החלטתי להוריד הכל, אני רוצה להגיע לליל הסדר, לסבא וסבתא, ככה נקי, שלם, אבל זה הפתעה 'דיר באלק' אם את מספרת".

שומרת לי בבטן את זה כל הזמן.

אתמול בערב הוא לחוץ, מבקש ממני לקחת אותו לשיעור של הרב והוא לא רוצה לאחר אפילו דקה, ככה זורק לי במילה אחת, אמא הרב שמע שאני הולך לגזוז הכל והוא רוצה לקחת חלק.

והוא מרוגש, ונושף בשקט לידי , ואנוכי רואה את ההחלטה הלא קלה הזו, ואת ההתמודדות איתה.

שעה אחרי אני אוספת אותו, הוא מראה לי חלק קטן גזור בראש, חווה את האנרגיות שלו, את ההתרגשות המאופקת, ולא חופרת מדי ירצה ישתף לא ירצה לא ישתף, מתבגרים, יו נואו.

חצי שעה אחרי הוא מספק לי הצצה למה שקרה שם, בדרך כשאנחנו סוחבים את ה'ספר' אלינו הביתה, הספר מתעניין איך היה בשיעור, והוא מספק לו מידע; הרב סיפר ודרש בהלכות הפסח ואז היה טוויסט מעניין בעלילה, הוא ביקש מקהל האברכים שישב שם רשות לספר סיפור ואז החל לדבר על נזיר אלוקים יפה טוהר ויפה מראה תכול עיניים עם תלתלי זהב, שעליו היה גאוותו, וכשהבין שהשיער כל כולו ובכלל כל היופי מאיתו יתברך ושייך למי שנברא והיה העולם, הוא מקבל החלטה להוריד את התלתלים הללו שגרמו לו למחשבות גאווה וכד'.

לאחר המעשה פגש בו 'רבי' שאל אותו לפשר גזיזת השיער, ענה לו הנזיר השיער לא שייך לי, הוא מתנה מאלוקים והחלטתי להחזיר לו אותו חזרה, בגלל מה שזה גרם לי.

ומוסר השיעור ממשיך:

"יש לנו כאן בחור שמתחזק עכשיו בעבודת ה', ורוצה להחזיר את השיער חזרה לאלוקים, לכבוד שמו הגדול"

קרא לו, לקח מספריים, חתך חתיכת תלתל זהוב בין ידיו, חיבק אותו, לקח אותו למעגל ורקד איתו בהתרגשות, שאר לומדי השיעור מחאו כפיים והצטרפו לדבוקה המרוגשת.

אני נוהגת ובוכה כמו ילדה קטנה למזלי היה חושך וגשם שהסיחו את הדעת מהאמא שעושה פאדיחות.

ואז הספר החבר אומר לו: לא חושב שאתה מגזים? מחליף לטלפון כשר, גוזז את הגאווה המתולתלת שלך, אולי מספיק לטלטל את עצמך אחשלי?!

בשלב הזה ברחתי מהאוטו כי לא מצאתי את הכפתור השתק הידני שלי.

וזה אלוקים מתוק, הסיפור שלי לחג הפסח הזה, על אמונה תמימה, על ניסים קטנים ומדהימים שקורים לנו כל יום, על אנשים שעובדים אותך הכי קרוב, הכי מתוק, הכי אמיתי בלי 'מניירות'.

הלב שלי לא עומד בזה.

אתה מבין, בורא עולם, שכולם שופטים את החבר'ה האלה לחומרא, רואים בחוץ ברמודה, גופיה, כפכפי אצבע של הוויאנס, צמידים

ישר מכניסים לקטלוגים, מוחקים אותם, אומרים להם אתם שוליים, לא שייכים לפה, אתם מבזים את המגזר ממנו באתם, אנשים מפחדים להתמודד מול אמת שהחצוניות היא קליפה, והיא בטח לא משהו שעליו אפשר לבנות או להרוס מגדלים,

וזה המסר שלי לכל אותם הורים שמפחדים מה יגידו השכנים, ומי יסכים להשתדך איתנו, ולאיזה מוסדות יקבלו לנו את שאר הילדים,

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

הפחד הוא אמיתי , אמיתי

אני רואה את הלחץ של האנשים האלה בעיניים

הם משכנעים את עצמם שהם לא יכולים ולא יעמדו בזה

ועל הדרך מבלי משים נפגע פה ילד, נהרסת נשמה שנשפטת על לא עוול בכפה או בשערה, זה רק הדרך שלהם לצעוק בקול, אך עם טיפת הכלה, אהבה אמיתית וקצת - סורי על הברוטאליות 'לשים פס על הסביבה' הילד יכול לחזור מהמקום הכי אותנטי, הכי טהור שאי פעם ניתן רק לחלום עליו.

שיגידו

שיאמרו

שיחשבו

זה הנשמה של הילדים שלנו.

הנשמה.

והיא רק רוצה להיות ראויה לנאמנות של ההורים שלה, להיות נאהבת בלי תנאים מקדימים

ככה זה נשמות.

זהו אלוקים סיימתי, אנשים אוהבים הפי אנד, אבל פה השמחה זהירה, כי יש עוד מלאן דרך ואלפי ילדים והורים מתמודדים, אז רק מבקשת ממך תראה את הקטנות המרגשות האלה, תאסוף אותם בדיוק כמו שאתה אוסף דמעות לנאד שלך, הוא אינסופי.