אאא

השלט הירוק בצד הכביש מורה כי העיר הקרובה, אלינו מועדות פנינו, נמצאת בעוד 20 ק"מ, וזה מותיר לנו די והותר זמן להרהר לרגע אחד: לאן בעצם מכוונים אותנו השלטים הללו?... אם אלך בדיוק 20 ק"מ, לאן בעיר אני אגיע?...

האם זה 20 ק"מ עד לכניסה לעיר? ואולי דווקא לנקודה המרכזית ביותר של העיר?

בירור קל גילה בפניי פרט טריוויה מרתק בהחלט, כי על פי חוק מתקופת המנדט הבריטי מודדים את שלטי המרחק במדינת ישראל לא פחות ולא יותר- לסניף הדואר המרכזי שבאותה העיר!...

באנגליה עצמה שונה החוק כבר ב-1979 ומאז נמדדים השלטים עד לנקודת הכניסה לשטח המוניציפלי של המקום אליו מצביע השלט, אך במדינתנו נותר המנהג על כנו ועדיין מודדים לפי סניף הדואר המרכזי, למרות שהמשמעותיות של סניף הדואר, שהיה אולי רשמי ומכובד יותר בעבר, הלך ודעך כבר מזמן.

בתקופת העבר סניף הדואר היווה את אחד מהמערכות הרשמיות והממלכתיות הראשונות במדינה ונחשב לגורם מתכלל שהופקד לא פחות מאשר בידי המדינה עצמה ולא הופרט מעולם, מתוך הנחה כי ישנה חשיבות רבה לאזרח ולמדינה במערך הזה.

כאשר ניסיתי לחשוב ולחפש היגיון מאחורי הסברה כי סניף הדואר המרכזי הוא הנקודה החשובה ביותר לכוון אליה בעיר, עלה בדעתי שניתן ללמוד מכך גם מוסר השכל שעדיין רלוונטי המלמד אותנו על מקומה המרכזי של התקשורת בחיינו.

בימים עברו, לפני המצאת הטלפון הנייח והסלולרי, לפני הגישה הנוחה ממקום למקום באמצעות כלי רכב פרטיים ואוטובוסים נגישים וזמינים, המשמעות של תקשורת עם 'העולם שמעבר' לד' האמות שלך היתה רק דרך מכתב או 'גלויה' ששלחת בדואר.

לא באמת 'התאקלמת' בעיר הגדולה והחדשה אם טרם הודעת ובישרת על כך לחבריך שמחוצה לה.

כך שלסניף הדואר היתה משמעות סימבולית נוספת בהיותה אמצעי התקשורת היחיד עם הציוויליזציה.

כמה סמלי אם כן למדוד את מרכז העיר, מרכז חיינו אולי, לפי נקודת ההשקה והאינטראקציה שלנו עם העולם שבחוץ.

ההבנה כי זוהי נקודת הכובד המשמעותית אולי ביותר; להרגיש חי ופעיל, להיות מי שאני- כאשר אני יכול להביע את עצמי לזולת ובעצם "להיראות" ולשתף על מקומי ומיקומי במסע חיי.

להכריז בפשטות לכל מי שאכפת לו ממני: 'תראו אותי, הגעתי, אני כאן!'.

***

בפרשה אנו נתקלים פעמיים בכך שהעם התלונן ומבקש ממשה רבנו דרישה לגיטימית לשתות מים,  כי אין מים בנמצא.

יתכן ופעמיים אלו מייצגים שני סוגי צמא שונים, הבאים לידי ביטוי גם בפתרון שונה לבעיה.

בפעם הראשונה העם הולך במדבר, ומטבע הדברים במדבר אין מים. אך נקודת השבירה מגיעה כאשר הם מגיעים למקור מים והמים שם מתגלים כמרים ולא ראויים. או אז העם מתלונן והפתרון שנמצא ע"י משה בהוראת הקב"ה הוא 'להמתיק את המים' בטכניקה מסוימת, שנועדה גם להעביר לעם שיעור רוחני ומנטלי כי המר יכול להתמתק בעצמו, וכל מה שנדרש מהם זה לשמור ולקיים את חוקיו של הקב"ה שעומד מאחורי החלק שלו ודואג לקיומם הפיזי גם כן.

בפעם השנייה שהעם מתלונן על חסרון מים אין בכלל בנמצא מים להמתיק. המצב נהיה קשה עוד יותר ואין דרך לשנות וליפות את המציאות עצמה.

העם מתלונן הפעם ממקום נואש וחסר אונים הרבה יותר, והפתרון שמגיע וניתן ע"י הקב"ה בפעם הזו הוא 'לדבר לסלע', בעוד משה בפועל מכה אותו.

תרחיש זה יכול לעורר אותנו לחשיבה מודעת אישית:

מה אנחנו עושים כ'שאין דרך'?

כאשר לא נראה שניתן לעשות שינוי מחשבתי ולהפוך מר למתוק, ועושה רושם שאין על מה להישען כ'בסיס' לפתרון מציאותי שניתן לעבוד איתו?

התורה מגלה לנו שבתקשורת לכל הפחות אין כזה דבר ש'אין בסיס'. תמיד אפשר וכדאי לדבר.

גם סלע אטום ודומם יכול להיות בסיס אפשרי להפקת מים, לא רק בהפעלת כח, אלא באמצעות דיבור, כאשר יש רצון שמיימי בכך.

לא צריך לתקוף, לא צריך להכות ולגשת למצב בכעס ובתקיפה.

האמונה הפנימית כי ניתן להפיק את מכל מצב את הנדרש, מכשירה את ההבנה שלא צריך לכך יותר מדיבור, שהוא רצון ה' שיוצא מגרונו של משה.

תפיסה זו מחזקת אותנו להבין שבשורש של כל בעיה מונח גם הפתרון עצמו ולרוב, בדרכי הידברות.

בתוך כל "סלע" של מצוקה וקושי בחיינו, בכל נער שנראה לנו אתגר קשה כ"סלע", נמצא גם הדרך לייצר זרימה של מים חיים ומרווים, רק צריך למצוא את הדרך הנכונה לגשת אליו.

פעמיים גם מבקשים העם בפרשה אוכל.

בפעם הראשונה הם מתלוננים על חסרון הלחם וזוכים ב'מן' שיורד אליהם בבוקר מן השמיים, ובפעם השניה הם מתלוננים על חסרון הבשר וזוכים בשליו שיורד להם בין הערביים.

רש"י כותב שבעוד הדרישה הראשונה היא לגיטימית, הדרישה השניה לבשר היא כבר מוגזמת ומהווה 'מותרות' שהם יכלו להסתדר בלעדיה גם כן, ולכן גם ניתן להם השליו בזמן לא נח ביום.

רש"י מתייחס גם לכך שלאחר בקשת המים התורה חותמת בפסוק שעוסק ברפואת ה' שמבטיח כי "כל המחלה של מצרים לא אשים עליך" ומסביר את השייכות לעניין הקודם בכך שזה לא מובא פתרון אלא כמניעה מראש.

רש"י מביא הגדרה מעניינת של 'איזון המצוות'. וממשיל זאת לרופא שנותן דיאטה בריאותית.

גם מאמר הגמרא "החש בראשו יעסוק בתורה" מקבל משמעות חדשה לפי זה הלימוד לא נועד לשמש כתרופת אקמול לכאבי ראש, אלא כדרך לאיזון ומניעה של הכאב.

בבעיה ופתרון המוגשים לפנינו כאן אנו למדים על שתי גישות שונות לפתרון. האחת עוסקת בפתרון וב"כיבוי שריפות" והשניה עוסקת במניעה ואיזון מתבקש שלפני הנפילה המיועדת.

קל יותר "לחסוך" הרבה קשיים בהמשך, עם מעט "מניעה" בסיסית שלפני כן.

שימת לב לזולת, קשר ודיבור של קרבה ש"רואה את השני" ומכוון אליו בגובה העיניים, יכולים למנוע הרבה משברים, כעסים ותסכולים בהמשך הדרך.

לא מדובר ב"מותרות"!

כל אדם צריך קשר, זקוק לשימת לב וחשוב לו לראות ולהיראות לשם רווחתו האישית וגיבוש זהותו.

בהיעדרם הוא עלול לחוות שנים רבות של תחושת "יובש" וחוסר חיבור בפנימיותו ועד לפיתוח חסכים שונים ופתולוגיות במערכות הרגשיות-חברתיות שלו.

הפסד שכזה איננו הפסד רק במישור הפרטי, אלא הוא הפסד דרמטי עבור הקהילה, העם והעולם כולו.

 

כל ילד ראוי לגדול בבית בו הוריו רואים אותו במלואו, מתוך ביטחון, יכולת ומיומנות – עם ערוצי הידברות, מרחב בחירה והתנסות מחזקים ובסיס לצמיחה והתפתחות מותאמת.

דברי מכוונים לא רק לתלמידים המושפעים דווקא מן החוץ ונמצאים בסכנה פוטנציאלית לנשירה גלויה או נסתרת, לא רק לתלמידים המסובכים ומורכבים, או לאלו המצטיינים שדווקא יזכו לתשומת לב אישית מועדפת- דברי ממוקדים כפתרון ומניעה גם ובעיקר לבחור ישיבה נורמטיבי לחלוטין, 'מעמד הביניים' שאינו 'נושר' או 'עילוי', שעלול ליפול בין הכיסאות בהיעדר ראיית הפרט, התפתחותו ורווחתו.

ראיית הפרט חיונית לתחושת חיות וסיפוק, לרכישת מיומנויות רגשיות וחברתיות לחיים ולתרומה מיטבית לקהילה ולעבודת ה'.

בהיעדרו של יחס כזה עלולים כאמור הנערים לחוות חיים חסרים עם חסכים, עם תקשורת חברתית וזוגיות לקויה, הורות קשה, נעדרי שמחת חיים ואהבת ה' המוסללים לחיים מכאניים ושטחיים יותר, ללא חוויה, בהעדר תחושת חיות וסיפוק, עומק ורכישת כלים מעשיים לחיים. 

כדי להגיע לתוצאה של יצירת/מציאת הקשר והחיבור האישי והפנימי של בחור עם הקב"ה ועם דרכו וזהותו מתוך בחירה, הדרך עוברת באמצעות חיבור אישי ומודעות עצמית, פיתוח היכולת לביטוי רגשי והקניית כישורי חיים וחשיפה מדורגת לידע ולכלים.

ובשני מילים פשוטות יותר: זה פיתוח היכולת שלנו "לראות אותו".

להבין שמגיע לו להיות בן תורה המתמודד בהצלחה עם עצמו- שאיפותיו, כישרונותיו, תחומי העניין שלו, רגישויותיו, מודעותו העצמית ומימושו האישי.

ובן תורה המתמודד בהצלחה עם החיים בעולם- אינטראקציות חברתיות, נתינה וקבלה, יחסי סמכות וגבולות, ניהול הזמן, פיתוח עולמו הרוחני, הנפשי, הרגשי והחברתי והבניית ארגז כלים מעשי להתמודדויות החיים, במקביל למיומנויות הלימודיות הנרכשות בישיבה.

בן תורה שמגיע לו שיראו אותו, שידברו אליו ולא רק 'יכו' בסלע ויכתיבו לו ובעיקר יעלו בו 'ניצוץ' וזרם מים חיים שינבע מתוכו.

לספק מענה מותאם לכל נער כחלק מעבודת ה' האישית והחיונית שלו זה לא "מותרות", ואפילו לא "ביטול תורה", כפי שכתב על כך (שעורי דעת, מאמר ט') הרב יוסף יהודה לייב בלוך זצ"ל: "כל מה שנצרך לו לאדם למען יעמוד על מתכונת נפשו, כדי שיהיה במצב של רצון ושמחה, שרק אז ערים כשרונותיו וחיים בו כל כוחותיו, כל הנצרך כדי שתהיה לו שלמות ותפארת אדם בכלל "לצורך" הוא". 

זכיתי בחודשים האחרונים לייסד הכשרה ייעודית שכזו, הפונה לאנשי חינוך ומקצוע שפועלים בעולם הישיבות. מהם: ראשי ישיבות, משגיחים, משפיעים, רבנים ואנשי טיפול איכותיים.

ריגש אותי לראות את הנכונות והרצון העצום מצידם לעבור תהליך אישי ולקבל כלים מעשיים כדי להעשיר את ארגז הכלים שלהם, במטרה מונחית להבחין בפרט ובצרכיו ולקדם את התפתחותו הבין-אישית בתוך מסגרות הישיבה.

מתוך אמונה ושאיפה לייצר דור של בני תורה שיכולים להתמודד בהצלחה עם החיים בעולם.

עם אינטראקציות חברתיות, יחסי סמכות וגבולות, ניהול הזמן, פיתוח עולמם הרוחני, הנפשי, הרגשי והחברתי וכן הבניית ארגז כלים להתמודדויות החיים, במקביל למיומנויות הלימודיות הנרכשות בישיבה.

פרויקט זה זכה על ידי לשם: "מעלים בקודש".

הן על שם אותם בחורים, הראויים בעיניי לאותה פעולה מרימה של קידום והעצמה גם במסגרות הקודש הישיבתיות האיכותיות ומתוכם, הן על שם הרבנים המע(ו)לים שבחרו לקחת את תפקידם שלב אחד נוסף, ולהיות השליחים הטובים כדי להעלות בכל בחור את ה'ניצוץ' שלו, "עד שתהא השלהבת עולה מאליה".

 

הרב אבי אברהם, יועץ ומטפל רגשי, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה

להארות וליצירת קשר: Merkazkuma@gmail.com