אאא

סבא של ז"ל היה אמריקאי גדל גוף, אומנם לא דיבר עברית אבל פראייר הוא לא היה. נתן 2 נהימות שכאלו והבחורים החסידיים נסו על נפשם. זה הזיכרון הראשון שלי ממירון. כילד בן 12, הזיידי מאמריקה שבדיוק הגיע לארץ, לקח אותנו להילולת הרשב"י. זה היה לפני 23 שנה והדברים במירון היו שונים. אחרת לגמרי מאיך שהם כיום.

נתחיל מזה שעלינו על אוטובוס קומתיים. זה מה שרציתי וסבא שלי לקח אותנו לאוטובוס אגד האחרון בשורה שהיה גם אמור לצאת האחרון, רק כי רציתי קומתיים. אז עלינו ותפסנו מושבים למעלה מקדימה, במקום הכי טוב באוטובוס. אני לא זוכר מה בדיוק קרה אבל הסבתא הלכה לרגע והגיעו כמה נערים חסידיים, הם רצו לשבת במקום שהוא שמר לה, היה ויכוח קטן, בחור התיישב בכוח, סבא שלי קם ממקומו, נהם כמה נהמות באנגלית והם ברחו על נפשם.

האמת, כשאני חושב על זה, לא זכורים לי הרבה חסידים. מה שאני זוכר זה שלטים עם תמונות של פוליטיקאים, רמקולים עם ג'ינגלים - זו הייתה שנת בחירות, 1999, גם נתניהו הגיע. היה חם, חם מאוד, אני זוכר אנשים נדחפים מפה לשם ומשם לפה. ריח עצום של זיעה, סירחון, ואנשים שנותנים לך מיץ ענבים חם בכוס פלסטיק. חי רוטל לרפואת הילדה החולה. אם אתה מצליח לבלוע את זה וחושב עליה, אין מצב שהיא לא מבריאה רק בשביל לחסוך לעוד אנשים את הסבל.

היו ערימות של כוסות פלסטיק משומשות בכל מקום, חלקם עדיין עם מיץ ענבים. אני עמדתי שם משתומם. זה לא היה מקובל כל כך לעלות, אולי זה נשמע מופרך אבל האשכנזים הליטאים היו פחות בעניין. לא דרך ולא מהדרין, הייתה ערבוביה עצומה של כל בית ישראל. אווירה יותר של רבי מאיר בעל הנס בבין הזמנים. דוכנים עם תמונות של הבבא סאלי, נח נח, שופרות, משיח, נשים ספרדיות מבוגרות שמכרו חוט אדום נגד עין הרע, קבצנים שונים ומשונים, קמעות, וכפי שכבר כתבתי - מלמטה עד למעלה זרוקים כוסות, בקבוקים ומרבד של דפים, פרוספקטים, פרסומות ודפי תפילות וישועות.

אני לא איש מירון, אני גם לא הטיפוס המאמין המיסטי בכל הטרררם הזה. אבל אני יכול להבין את החיבור שאנשים מוצאים שם. כיום ובעבר. אך אם פעם זו הייתה שמחה פשוטה חינגה - בעיני - יותר של העם הפשוט - שהיה גם מגיע עם אוהלים ושוחט כבשים. הכל הלך והידרדר (או שיש שיגידו השתפר) זה גם כורח המציאות במקום שלא יכולה להכיל את הציבור שככל שגדל והתעצמו הכמויות, נכנסו ההקדשים, החסידויות, העמותות - חלקם כמובן באו מתוך כוונת טובות לעזור, לתת ולהתעלות. אך במקביל כל אחד לקח והשתלט, מציאות של מוסדות, תרומות, תעשית ישועות ומשחק מלחמה של סגירת שטחים. את התוצאה כולנו מכירים: 45 קורבנות.

עכשיו תראו, יש זעם עצום. של כולם על כולם. האשמות. החרדים על הרשויות. הקיצונים, המשטרה, המקומות הקדושים. מה שלא תכתוב, מה שלא תגיד אתה מדליק מדורות ופותח פצעים וכעסים היסטוריים.

אישית, למרות שכמו כולם אני יודע שהמשטרה היא גוף טיפש עם המון אנשים לא חכמים, אלימים וחסרי תבונה והגיון. גוף שפועל בשחור לבן ולא תמיד יודע ורוצה לנהל דברים בשפיות. מותר גם לאמר בקול שהם גם לא ממש אוהבים אותנו. אבל בין הברירה של מירון ללא נשמה. אלימות משטרתית, חסימות ומעצרים לבין מירון שנוטלת לאנשים את הנשמה. אני הולך על להישאר בבית. אני גם לא נבהל מתמונות של חרדים מוכים ומציצנים / עיתונאים מאשימים שהולכים על הפשוט והקל 'להאשים, להשתבלל, להנות מתחושת הרדיפה והעדריות'. נו נו. בטח כשאפשר לחגוג ולשמוח באירועי ענק בטוחים ליד הבית כמו שראינו בבית שמש.

במסגרת העבודה שלי התחלתי להכין כתבה על "הסיבה לאסון מירון" באיזשהו שלב עצרתי את עצמי משתומם. היו כמובן תשובות שפויות על כך שאיננו יודעים חשבונות שמים ושכל אחד יתחזק במה שהוא צריך, אך משם זה הלך והידרדר להאשמת הנשים באשר הן ובשל חוסר צניעות וריקודים כמו בחטא העגל (ממש כך), עונש על האינטרנט, על שמיטה, על כך שאנחנו דורסים אחד את השני. בגלל הקורונה, בגלל ההתבוללות הפנימית, אבל הנה סיבה דרמטית מתוך עדות שניתנה בוועדה: בשך כך שפירקו 45 מטר במבנה של הכנסת אורחים.

מול כל התשובות המופרכות שאולי גם מצביעות על אובדן כיוון של עיקר מול תפל, של מיסטיקה מול מציאות, הנה מחשבה שלי: הבבלי, מסכת שבת לג, מספרת לנו שכשרשבי יצא בפעם הראשונה מהמערה הוא שרף את הכול. מציאות שאנחנו הרגשנו אחרי שנה שעברה, שככה אי אפשר להמשיך. אך בהמשך הגמרא מספרת לנו "אמר ר' שמעון: הואיל ואיתרחיש ניסא, איזיל אתקין מילתא - אלך ואתקן דבר עבור אחרים, אמר: האם איכא מילתא דבעי לתקוני - יש דבר שצריך תיקון?

מי יתן ונזכה לתיקון.